הבעל הגיש את תביעת הגירושין לביה"ד הרבני, תביעה אליה כרך את נושא הרכוש והמזונות. במועד מאוחר יותר להגשת תביעת הבעל, האישה הגישה לביהמ"ש תביעת רכוש, מזונות ומדור.
לטענת האישה לביה"ד אין סמכות לדון בנושאים שנכרכו, וזאת בשל פגמים שנפלו בתביעת הבעל ובכריכתו. לטענת האישה תביעת הגירושין הוגשה שלא בתום לב, שכן הבעל השתהה הן בהגשת תביעתו והן בהמצאת תביעתו.
לטענת הבעל, התביעות הוגשו בתום לב, והכריכה נעשתה בכנות. הבעל הגיש את תביעתו לביה"ד ראשון, וביקש כי ביה"ד יאשר לו להמציא את כתב התביעה בהמצאה אישית וימנע עד אז משליחת כתב התביעה לאישה. זאת על מנת שבנם של הצדדים לא יקבל את התביעה לידיו אלא האישה עצמה, כמקובל בבתי הדין הרבניים. האישה קיבלה את כתב התביעה במסירה אישית שביצע שליחו של הבעל, ונמצא כי עיכוב מסירת כתב התביעה לא פגע כלל וכלל במטרתו של מבחן הזמן, ולמעשה גם לא פגע בזכויותיה הדיוניות של האישה.
ביה"ד קבע כי אין ולא היה חוסר תום לב "מהותי במידה המצדיקה לחרוג מן הכללים הרגילים של הקניית הסמכות", ועל כן דין טענותיה של האישה לחוסר תום לב ולחוסר כנות להידחות.
ממכלול הטענות שהעלה הבעל, הפירוד הממושך והמו"מ האינטנסיבי לגישור, עולה תמונה ברורה של תביעת גירושין כנה. ביה"ד קבע כי הסמכות לדון בתביעות הרכוש והמזונות שנכרכו ע"י הבעל נתונה לביה"ד הרבני.
מס' הליך: תיק 980960/1
תאריך פסה"ד: 15.3.16
ערכאה שיפוטית: כב' ביה"ד הרבני תל אביב יפו, מפי כב' הרב יהודה יאיר בן מנחם
