ערעור על פסק דינו של ביה"ד הרבני האזורי פ"ת שקבע כי הצדדים ידונו בעניין הרכושי בבית משפט לענייני משפחה, שאישר את הסכם הממון בין הצדדים לפני מועד חתונתם.
הצדדים נשואים ולהם 3 ילדים. יום לפני חתונתם, חתמו הצדדים על הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית משפט לענייני משפחה.
האישה תבעה לגירושין וכרכה לתביעתה בבית הדין הרבני את ענייני המשמורת והרכוש של הצדדים. גם הבעל (לקוח במשרד) הגיש תביעת רכוש לבית הדין הרבני.
בהחלטת בית הדין הרבני מיום הגירושין, קבע כי חלוקת הרכוש בין בני הזוג תתבצע בבית המשפט לענייני משפחה, ולא בבית הדין הרבני, אליו כאמור הוגשו תביעות הרכוש.
משרדנו הגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול, במסגרתו נטען כי מאחר והצדדים הגישו תביעות לבית הדין הרבני, הסמכות לדון בענייני הרכוש היא של זה האחרון.
בית הדין הרבני הגדול קיבל את הערעור, וקבע כי בית הדין הרבני האזורי שגא, וכי סמכות השיפוט בענייני הרכוש של הצדדים שייכת לבית הדין הרבני. שכן, כריכת ענייני הרכוש לתביעת הגירושין נותנת סמכות ייחודית לבית הדין, ואין באישור הסכם ממון כדי לשלול מביה"ד את סמכותו.
עוד פסק בית הדין הרבני הגדול כי "הסמכות של ביה"ד הרבני ע"פ סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, בהתקיים תנאי הסעיף, הנה סמכות ייחודית, ומשכך אין הסכם מוקדם בין הצדדים יכול לשלול סמכות זו… סמכות השיפוט יכולה להישלל רק אם בפועל הקדימה האישה והגישה תביעתה לבית המשפט לפני הגשת תביעת הגירושין הכרוכה לבית הדין הרבני".
